והחומות הזמינו מאז ומתמיד קישוט – תמונה או עיטור, שבאו לנצל את המסך המקיף את האדם והקהילה ולהופכו למדיום למבט אחר – בתמונות אלים וגיבורים או אויבים ומפלצות. אפילו מערות האדם הקדמון היו מצע לציורים. הרומאים, בעלי הטכניקה המשוכללת של הפרסקו והסטוקו, ציירו על קירות הווילות והארמונות ציורים משוכללים ומורכבים ביותר. הם נהגו לחלק את הקיר באורח גאומטרי ובכל מרובע (בתוך סדרים ארכיטקטוניים מכולכלים היטב) קבעו "תמונה" או דגם או מקטע-צבוע בצבע עשיר. חלק מן המרובעים היו חלונות בדויים: מסגרת מצויירת ובתוכה קטע-נוף הניבט כביכול מבעד לחלון. החלונות הבדויים הללו הם אבותיהן של התמונות הביתיות במובנו המערבי של המושג. אבינדב בגין מבקש להתבונן בקיר כאילו היה הוא עצמו תמונה. הוא אינו חוזר למצבו של הקיר העירום אלא הוא מפשיט את הקיר מלבושו המקובל – הקישוטים והתמונות, ומבקש להביט בקיר – בו עצמו. הקירות העירומים הרגילים, כידוע, גם אלה המשמשים מצע לתמונות, אינם נראים כמעט. האדם אינו מביט בקיר אם אין בו הפרה או הפרעה כלשהי של אחידותו ושל תפקידו. הקירות, הרצפות, התקרות ושאר אבזרי המבנים המקיפים אותנו, נמצאים סביבנו כמובנים מאליהם, שקופים ודוממים. אבל לקירות, אם אינם מכוסים ואם אינם מסויידים מחדש, יש תמיד מה לומר. החומר המצוי בזמן מתרחש תמיד. כוחות הטבע האופפים אותו – הכובד, החום והקור, הלחות והיובש, פועלים על חומריו ומחוללים מראות; כי כל תהליך בחומר מתגלם בצבעים ומרקמים. ממש כשטח-אדמה, אבנים, סלעים או דיונות ההופכים ל"נופים" ברבות הימים, כך כל קיר באשר הוא. אבינדב בגין נוטל חומרי-קיר. חלקם מודרניים (כברזל וככימיקלים למיניהם) וחלקם עתיקים (כבטון, החול, המים), ומהם הוא טווה את סיפורו. יצירתו של אבינדב בגין היא השתתפות יזומה בתולדותיהם של קירות, בניה של תהליכי-תגובה לזמן; האצה של התיישנות. יצירתו היא כניסה לזמן הפועל על חומרים; קשב לפעולתם של עידנים. קטעי הקירות מעשה-ידיו מבקשים לספר התרחשות ארוכה ביותר, לפעמים – לספר על עתיקוּת.