שחמט עם דושן
את התמונה הזאת קיבלתי לפני מספר ימים מעיתונאי מגרמניה בשם Erich Follath
הוא הגיע לראיין אותי בקוביה לרגל התערוכה החדשה.
בתמונה הוא משחק (ומנצח פעמיים!) מול סבי במטוס בדרך לקמפ דיוויד.
בשנת 1940, מנחם בגין נעצר בוילנה על ידי שרותי הביון הסובייטים, הוא נחקר בשל פעילותו הציונית כנציב בית"ר ונשלח לעבודות כפייה במחנה העבודה פצ'ורה בקרבת סיביר. בהיותו בחקירת הנ.ק.ו.ד. הוא וחבריו למעצר קיבלו מנת מזון מצומצמת מדי יום. היו שליקטו פירורים, היו שחילקו את מנתם הבודדה לשתיים או שלוש והיו שאכלוה ונשארו רעבים עד הבוקר שלמחרת. סבי ועוד מספר אסירים הקריבו חלק מן הלחם שקיבלו ולשו ממנו כלי שחמט.
היה לו יחס מיוחד לשחמט, הוא היה אולי הביטוי המצומצם בשעתו לניצחון הרוח על החומר, לדבקות בחירות פנימית מאשר לקבל מרות בולשביקית.
גם למרסל דושן היה יחס מיוחד לשחמט ולי יש יחסים מורכבים עם דושן, אולי עם האמנות בכלל אבל עם דושן בפרט.
מרסל דושן הוא המחריב והיוצר של האמנות המודרנית. ואם אנסח באופן סכמטי אז יש עולם אמנות לפני דושן ויש שאחריו. הוא הנקודה שממנה אין חזור. התגלמות המהפכה.
עד אליו האמנות נעה עקב בצד אגודל, התקדמות אבולוציונית מדודה שהחלה לתפוס תאוצה לקראת סוף המאה ה19 עם התפתחות הטכנולוגיה, הצילום, השינויים הפוליטיים וכולי. אך היא עדיין נעה באופן עקבי, אפשר אולי לומר ליניארי או כרונולוגי. כל חוליה נקשרה לזאת שלפניה, כל טקסט היה מעוגן היטב לבסיס, היה רצף. קידוד חזותי. היתה שפה שלעיתים היה קושי להבינה או אפילו הביאה לבוז ולתדהמה (אמפרסיוניזם, רחמנא לצלן!) אך היא תמיד היתה בעלת הקשר.
ואם לנסות להניח את האצבע על אותו "הקשר" אזי אפשר לטעון שהוא היכולת למדוד/להשוות ולהקיש, אותו קוד חזותי קשור ליכולת של האדם לזהות את מה שנמצא מול עיניו, אנשים נוטים להתפעל מזה עידנים, מהיכולת הטכנית לחיקוי של מה שאנו מכנים "מציאות", כמובן שכל אמן תרם את חלקו באופן הביטוי הפנימי לאותו כושר תיאור אך המכנה המשותף הרחב ביותר היה העיגון החומרי בפעולות טכניות של פיסול וציור למה שזיהינו בתור "דמות" או "בית" או "יער" וכן הלאה. סוף המאה ה19 מוססה את צורך זה ופרשנויות רדיקליות לכיוונים שונים הופיעו אך כל אותה העת עדיין החברה דרשה וקיבלה חבל הצלה לקוד החזותי. כמו אצן שניתן למדוד את מאיות השניה בהן הוא חוצה את קו מאה המטרים, מספר הפעמים בו קבוצת כדורסל מחדירה את הכדור לחישוק או המרחק המדויק בו מנתר הקופץ לרוחק.
כמו בובי פישר שמנחית מט.
האמנות הייתה מדידה, בקריטריונים עמומים, בשיח אמורפי, בתנאים משתנים אך הספינה היתה עדיין ספינה, אמנם בלב ים אך עדיין יציבה תחת הרגליים גם אם מטלטלת בגלים הסוערים.
דושן לא הוביל את הספינה לארץ חדשה, לאוקיינוס שאיש טרם ראה.
הוא ניפץ את הספינה.
כאשר דושן הניח את "המזרקה" בניו יורק בשנת 1917 במעשה תחבולה (תחת שם בדוי ולמעשה נדחה מתערוכת אגודת האמנים העצמאיים אך צילם את העבודה והדפיס בעיתון אמנות שהיה אחד מיוצריו) שדה האמנות הפך להיות הכל אך רק לא מה שהיה קודם. ההצהרה לטעמי היתה הרבה מעבר לכוונתו המקורית וקשה ביותר לעיכול; איננו נתונים למרותכם, איננו משרתכם, איננו באים להעניק לכם חן, מחווה דקורטיבית או חסד של יופי מותנה. איננו להטוטנים בקרקס ומאחזי עיניים, איננו מעלים גירת קיטש על מנת להסתנוור מאלומת אור ההמון.
אפשר להסתפק באמירה ביקורתית של השתנה בקשת על קהל הצופים או מחאה רפה בריח שתן חריף על התשוקה לחפץ ביצור המוני או פרטני וכן הלאה אך אני רואה בכך הצהרה חברתית, רחבה ועמוקה ביותר של חופש הפעולה המוחלט ולא רק ביטוי אישי
הַנְחָתָת ה Ready made או מה שמקובל יותר Found object היתה למעשה הסימן להסתערות רבתי.
שדה האמנות שירת את מוקדי הכוח במשך עידנים; דוכסים, נסיכים, מלכים, אפיפיורים וקרדינלים. הם ששכרו את שירותיהם, האדירו את שמם על מנת שאלו יאדירו אותם בחזרה. אמנים שכשכו בבריכות הדם של העריצות הפוליטית ולקח להם מאות שנים להשתחרר מלפיתת החנק הזאת, זה התרחש בהדרגה עם החילון האירופי, התפתחות המסחר ועליית הבורגנות שבתורה דרשה וקיבלה את הנתח שלה מן האמנים.
רק כמה דקות של פשפוש בהיסטוריה יספיקו בכדי להבין מי היו הדמויות בציור הזה כמו גם בעוד אין ספור ציורים של טיציאן וחבריו ברנסנס והלאה. מה היה הרקע הפוליטי לציור וכמה דמים הוא גבה. זוועות שרק מאות שנים והמולת החיים משכיחים בכדי שנעמוד נפעמים מול מול יצירות המופת הללו. אולי עדיף להפנות מבט פנימי מאותו רצף פסיכוטי של מאבקי שליטה רצחניים אשר עיצבו את כל מה שאנו רואים היום כטבעי ומובן מאליו.
צריך לזכור שהמזרקה לא הגיע מהמאדים, דושן היה חלק אינטגרלי בהתפתחות האמנות עד לאותו רגע שבירה. אולי אפשר להאשים את דושן בפרובוקציה זולה כפי שניתן לייחס לרבים ממופעי האמנות במאה השנים שעברו מאז אך את הביתוק הברוטלי הזה לא ניתן עוד לאחות. האמנות השתחררה ונותרה ללא מצפן, ללא כל כיוון קדמוני או ריתמוס פנימי. למעשה דושן שבר בעוצמה כה רבה את המוסרות לא רק לממסד אלא בכלל לנקודת המבט של הציפיה התרבותית. הוא הפך את התמרון בשדה האמנות לפעולה רדיקלית ביותר בה אין עוד דבר שקושר אותה לתרבות מלבד רצון האמן
האמנות הפכה לפרא, נעדר חוקיות ומגבלות.
אנחנו אוהבים לחשוב עליה כביטוי תרבותי נעלה אך היא בו זמנית גם קטילתה.
הזמן בו הוצגה המזרקה היה צומת דרכים של מרחץ הדמים באירופה ומה שיהפוך לברית המועצות. גם מפן זה לא ניתן להתעלם, לא בחלל ריק על זמני הוא נוצר. אלפים ניקטלו בשדות מידי שבוע, רבבות ומאות אלפים שנצברו למיליונים במשך שלוש שנים
דושן נסוג מן האמנות כלפי חוץ והתרכז בשחמט במשך שנים רבות עם אמירות שונות בגנות האמנות, וליתרונות משחק השח כ"בלתי ניתן למסחור כאמנות" יש לאמירות האלו במרחק קרוב למאה שנים צחנת ניחוח על סף המרקסיסטי אך בעיקר ילדותי.
לאמנות היסטוריה ארוכה עם המדעים המדוייקים. שחמט הוא ללא ספק חלק באותם "יחסים טהורים" של המתמטיקה ודושן נלכד בתוך אותו סבך מנטלי שהוביל לאותה פרישה לכאורה מהיצירה. אני באמת מחבב שחמט אך חושב מחשבות אחרות לגמרי על הקשריו השונים עם ומול האמנות ובטח ובטח על תפקידה של זאת ותפיסת המסחור שלה ובכלל על יחסי האדם עם כלכלה ומה שאנו מיחסים למילה כסף.
לא יצרתי בסתר כל אותו הזמן, לקח לי עשרים שנים למצוא מחדש את אותו מפתח שהשלכתי ללב ים בסוף לימודי אי שם ב 99 כאשר חשתי שהספינה שדושן ניפץ ניפצה גם את ספינתי שלי.
כך לפתע על מפתן דלתי – אותו מפתח מתוך תהום הַנְּשִׁיָּה מלב הים.
פלא פלאים.
אך אולי לא אני מצאתי אותו אלא הוא אותי.
גם אני הפסדתי בשח ל Erich Follath
תענוג לקרוא אותך, אבינדב. מרתק. ציבורי-אישי, פילוסופי-קונקרטי, וכתוב ברוח כתיבת המאה העשרים ואחת. היסטוריה של תרבות אמיתית. גם כותרת חביבה ןתמונות מאלפות ומשעשעות
פעם, בראשית שנות התשעים, הזמנתי חבור של אנשים לבוסטון לדון בשאלות שלא היה ניתן לדון בהם בישראל. אביך היה אחד המוזמנים, ולאחר היסוסים הוא בא, במקביל ליאיר צבן. החלפתי איתו כמה מילות נימוסין, ונדמה לי שהוא זרק כמה מילים על בנו. כמו כל אבא גאה שמזכיר את בנו, חשבתי לעצמי.
עכשיו כשלושים שנה אחרי אני קורא את הלוג, מתרשם מהכתוב, וחושב לעצמי דאכן היו לו סיבות לאב להשתבח בבנו.