רשומה # 3

כמה מסקנות משתי התערוכות האחרונות:

ראשית מצופה ממני לדבר, מסתבר שהטקסט הנפלא שאריאל הירשפלד כתב לחלק מהאנשים לא מספיק. מבחינתי הוא מעל ומעבר וחשבתי שיסתום את הגולל על הצורך הזה אך לחלק מהמבקרים היתה הציפיה ל"הסבר", אני מודה שזה מעורר בי אי נוחות, כמו מדובר ברהיט מאיקאה שדורש פיענוח והרכבה אך אני מבין שאת התהליכים שאני עובר במשך עשורים ושנים ובסוף בחודשים ובשבועות של העשיה על כל עבודה ועבודה קשה לגשר רק באמצעות חוויה פיזית. אמנם אני רואה שהיא מכה חזק אך רבים מבקשים בנוסף לה גם ביטוי אינטלקטואלי – להיאחז בו וזה בסדר, אלו אינם "הסברים", אולי נקרא לזה "שיח" ובמידה מסויימת נחזור לצורת הכתיבה של הבלוגינון אותו עזבתי לפני 4 שנים בערך.

יש בי כמובן החשש שאדבר עצמי לדעת, יש אמנים שעדיף היה שישארו עם פה סכור, את שתי הרשומות הקודמות בקושי רב כתבתי ואני מודה שניסיונות הניסוח בעל פה או בכתב אינם תמיד מטיבים לתאר ומשאירים ניחוחות פשטניים אך ניקח את הסיכון.

אולי אתחיל דווקא בסוף, נשאלתי שוב ושוב כיצד אני יודע שהעבודה גמורה? ובכדי להשיב על השאלה הזאת אני נאלץ ללכת לאחור ולחלק את העבודה לשני חלקים עיקריים. שלב הקונסטרוקציה של הריתוכים והתפסנות הוא במידה מסויימת פשוט יותר למרות שבתוכו גם הוא מכיל טווח אפשרויות בלתי מוגבל:

פרופורציות העבודות נטועות במקור ב ד' אמותי, 40 ס"מ אמה ולכן כל הנגזרות בחתך הזהב של עבודותי נובעות מ160 הסנטימטרים הבלתי צנועים של מידתי, אם כלפי מעלה (160\259) או כלפי המידה "הסטנדרטית" (160\99) ושאר הנגזרות כלפי מטה 99\71 וכן הלאה והלאה). אך בתוך התהליך הזה יש אפשרויות קונסטרוקטיביות רבות שאת רובן אני פוגש בעיקר תוך כדי תנועה הן בסדנה מוקפת החומרים והן בחוץ בכל קיר, כביש, מבנים בהקמה, פסולת, וכן הלאה והלאה. זהו שלב של "סד אלסטי" – אם אני צריך למצוא לו שם, הוא מאפשר משחקיות רבה וטמונה בו עוצמה גדולה ראשית פיזית משום התהליכים הנדרשים בהרכבתו (חיתוך, ריתוך, שיוף וכולי) וגם מנטאלית בהחלטות שלעיתים הן ספונטניות לחלוטין (שתילת אובייקטים מרותכים נוספים), קרו כבר פעמים בהן רגע לפני היציקה עצמה (פשוטו כמשמעו) – נחתכו, פורקו והורכבו מחדש חלקים קונסטרוקטיביים. השלב הראשון הוא פשוט יותר ועיקרו טכני אך מכיל פנימה גם שקט רגשי שהולך ומתעצם לקראת סופו אז תגיע היציקה.

בשלב המעבר הטרום יציקתי מצוי אולי

המתח הגדול ביותר: אני שקוע וחדור בכל שלב המעבר הזה בו אני מנסה בכל

אני נע בעקביות ביחס לאינטואיציות של מה שאפשר לקרוא להן בשם "ראיית נולד" ושוחט בהן ומבקיע דרכן בטרם יקרמו עור וגידים, רואה ומתעוור, רואה ומתעוור חליפות.

בסוף יש לאחוז בהחלטה אך היא בעלת מנעד עצום של פרספקטיבות בזמן ובמרחב. בכל משך הזמן הזה שיכול להיות ימים ובסוף מצטמצם לשעות הפעילות עצמה – המתח עצום והדבר הברור ביותר בו הוא שאיני מרוצה כלל, אף פעם אני לא נמצא בתוך קבלה, בתוך הכלה, בתוך תחושה נינוחה, אפשר לומר שזה שלב די מסויט, הוא ממשיך עם עבודת הטיוח, הפיגמינטציה, ומתגבר עוד ועוד עד שאני נאלץ לחתום את העבודה במכסה ולהדק ולהפוך מפאת קוצר הזמן והתמצקות הבטון. 

למחרת כאשר המכונה נפתחת והיציקה מתגלה תמיד הדבר מלווה בהפתעה וזאת בלשון המעטה אינה לטובה לעיתים התחושה תהיה

של "כמעט" אך ה"חוסר", ה"היעדר" מפוררים במהרה מה שיכול היה להיות שביעות רצון אל חמיצות ולא מעט עצבים ולכן מהר מאוד אני עובר לתחילת עבודה עם איזמלים ושפכטלים עוד לפני צריבת חומצות ומשם תוך דקות העניינים מתדרדרים, על פי רוב כל התהליך הזה הוא סיוט אחד גדול, חוסר הוודאות הולך ומתרחב עם שכבות ריסוסים, גריעה, שיוף, לעיתים טיוח מחודש לאחר פירוק חלקים, לעיתים נדירות גם עם שימוש מחודש בפיגמנטים ושוב ושוב חומצות שונות, במינונים שונים, לעיתים החומצות חופפות אלו לאלו ומגיבות באופן שונה ממה שחשבתי לפיגמנטים, לבטון ולברזל.  

כאשר אני שב לעבודה למחרת היום

וכאן אנו מתקרבים בסופו של דבר לקץ התהליך, כיצד אני יודע שהעבודה גמורה? אני חושב שזה מתרחש רגע לפני שאני מגיע לקצה המצוק. 

אפשר לומר שהעבודה גמורה כאשר אני לראשונה פשוט מקבל אותה בהכנעה.